WHR Day 13

"צעדת הניצחון ל- Zermatt" -; חלק ב'.

חמישי, ה- 15 לספטמבר.

7:30 בבוקר, אני סוגרת מאחורי את דלת הבקתה. השמים כחולים וצלולים לגמרי, דממה בחוץ וקור מקפיא.
אני מעיפה מבט אחרון אל בתי העץ הדוממים של הישוב הזעיר, אל ההרים מכוסי השלג שממזרח ואז מפנה את הגב, עושה את דרכי אל השביל ויוצאת לדרך.

 אל היום האחרון שלי בטרק.


השביל פונה מערבה, מכתר את צלע ההר מעל הערוץ של נהר ה- Taschbach.
קירותיו המערביים של עמק ה- Mattertal -; על פסגותיהם הגבוהות, צוקי הסלע המרשימים והקרחונים המפוזרים בניהם -; ניצבים בדממה מולי.

אפילו הירח עדיין מקשט את השמים בבוקר הזה.

 אני יודעת שעוד מעט -; כשאפנה דרומה, ואשוב ללכת מעל העמק הראשי, ה- Matterhornיהיה שם. מסמן לי את סוף הדרך.



 השביל היום הוא ברובו הגדול שביל מרפסת מעל לעמק. הוא מתון ולא חשוף מדי ומהנה עד אינסוף.
הנופים הם אותם נופים של אתמול -; עם העמק מתחת וההרים הסוגרים אותו -; ממערב, מזרח ודרום.



 Zermattהולכת וגדלה מתחתי, ככל שאני מתקדמת ואזורי הסקי המוכרים לי -; מדרום וממזרח לה -; יבשים עכשיו, מקבלים את פני.
אני בוחרת בדרך הארוכה, נשארת גבוה מעל לעיירה, מתעלמת מהשלטים שמורים ימינה -; למטה -; בדרכים קצרות יותר ל- Zermatt. אני רוצה עוד ועוד מזה!

 אני עושה את דרכי בין אזורי הסקי, עוצרת ארוכות להתבונן בקבוצה של Marmots המשתובבות להן בעשב, ולא מפסיקה להרים את העיניים, שוב ושוב, להישיר את המבט אל ההר הזה המחודד, המיוחד, הבולט כ"כ.



אני באמת חושבת שהמסלול הגבוה הזה הוא הסיום המושלם לטרק.

 ...לבסוף, אני פונה ימינה, מתחילה בירידה ביער המחטני, התלול - עושה את דרכי למטה -; ל- Zermatt.
כשאני מגיעה לפסי הרכבת של ה- Gornergrat, אני יודעת שהמסע שלי מסתיים כאן.

אני חוצה את הפסים, עולה על השביל הסלול, חוצה איתו שדה ירוק, צועדת בין כמה בתים ומוצאת את עצמי בלב כיכר קטנה, בקצה רחוב, בשכונה גבוהה בצד הדרומי של העיירה המטופחת.
השעה 11:15 בערך, יש כאן גינת משחקים והיא הומה פעוטות והורים.

 אני מרגישה מוזר, לא שייכת.
חסרה לי הנקודה הזו -; הרגע ה"מדויק" שמסמן את סוף המסע. כמו זה שהיה לי, בתחנת הרכבת ב- Les Houches בסוף ה- TMB בשנה שעברה...

אני עוצרת לדקה או שתיים או חמש, פשוט עומדת במקום, מבינה לאט-לאט שהמסע פשוט "מתמוסס" לו כאן.
 לפחות ה- Matterhorn -; שעדיין ניבט אלי מדרום -; מאותת לי ש"הכל נורמלי, הכל בסדר, אני יכולה אפילו להרגיש שמחה".

 ואז (נידמה לי שאני עוטה חיוך על שפתי, אני לא בטוחה), אני אוספת את שני מקלות ההליכה ביד אחת, ומתחילה לעשות את דרכי, במורד הרחוב, על המדרכה -; לכיוון מרכז העיירה...



 תם ונשלם!