אם תהיתם מדוע קוראים לרכבת עירונית בדלהי מטרו? התשובה לא כאן.
אם אתם חושבים שה"M" של מקדונלד היא אחת מפילאי תבל? אל תקראו את הרשומה.
אבל אם אתם ישראלים שאוהבים קיטורים? זכיתם בפרס הגדול, תמונה של גולב ג'אמון (פרס למוצא את התמונה).
זמן כוכבי: עשרים ושישה באוקטובר 2019.
בוקר קריר ב Sindhi Camp bus stand בג'יפור, לשם היגענו לאחר ויכוח עם שני נהגי ריקשה על המחיר שזאת התנהלות רגילה בכל נסיעה בהודו, ברגע שהם רואים תייר המחיר אוטומטית משלש את עצמו. אנחנו ממתינים לנהג הולוו הממוזג שיגיע, כנראה באיחור הודי רגיל. הנה אנחנו חמישה ימים לסיום הטיול בהודו ולפני הנסיעה למיין באזר המפורסם של דלהי ואני נזכר בכל הבלוגים והעצות שקראתי בדפי הפייסבוק השונים וברור לי לחלוטין שההחלטה להשאיר את דלהי לסוף הטיול הייתה במקומה. לכתחילה חשבנו לטייל בה מיד עם הנחיתה בהודו, ברם לאחר שהבנתי שיש נחיתה רכה ויש קשה וללא ספק התחלת הטיול שם מוגדרת כנחיתה קשה וכי עדיפה התחלה קלה יותר בדארמסאלה, ניסיתי לתכנן כך שנתחיל שם, והמעבר דרך אמריצר נולד רק מכיוון שנכון ל 2019 לא היו טיסות במחיר שפוי מדלהי לדארמאסלה.
הנהג היגיע בינתיים ועלינו לאוטובוס שהיה במצב טוב יחסית לקודמים שנסענו בהם, שש שעות נסיעה ממתינות לנו ועוד שעה ורבע בדלהי רבתי עד שנגיע ל Ajmeri Gate שליד תחנת הרכבת של דלהי וכ 25 דקות נוספות יקחו לנו פשוט לחצות אותה לצד של המיין באזאר, לא רק כי המקום היה מפוצץ באנשים שממתינים לרכבת, אלא גם מכיוון שיש שם ממש כמו בארץ נקודות ביקורת בטחון שמהוות פקק טיבעי.
ימי הנסיעות לרוב נותנות לי לצד תחושת הלחץ הקלה גם הרגשה של ביזבוז זמן. הלחץ נוצר מהעובדה שלאחר שמתארגנים במלון ויוצרים מעין שיגרה ומתחילים להכיר את המקום והאנשים, איפה כדאי לאכול והיכן לכבס, המקום של הכספומט (חשוב בהודו כי התשלום שם במזומן בלבד), אחרי כל זה צריך להתנתק, ושוב להתחיל במסע, לעיתים ארוך ולעיתים עם אירועים שלא נעימים בהכרח, עד למקום הבא. תחושת ביזבוז הזמן כמובן במקום ענק כמו הודו שבה כל נסיעה זה שעות רבות של רביצה חסרת מעש בכסא, יהיה נוח ככל שיהיה, ואם הכביש גם משובש, שזה התקן ההודי הרגיל, אז החוויה מתעצמת.
כפי שרואים מהמפות שצרפתי בחרנו די בקלות את הגולדן ווינגס שהיה במחיר סביר וליד תחנת הרכבת וברור היה לנו שעוד חמישה ימים יהיה עלינו לחצותה בכיוון ההפוך כדי לקחת את המטרו לנמל התעופה. החסרון היחיד שמצאנו במלון היא הסימטה הצרה והמעופשת שהובילה אליו, אבל בהתחשב בכל מה שעברנו בהודו זה היה חסרון מינורי (בתמונה למטה הרחוב שמוביל מהרכבת למיין באזאר ברגע שקט במיוחד).
לאחר שהתמקמנו בחדר יצאנו לשוטט מעט באזור המיין באזאר בתקווה לארוחה סבירה והמקום הראשון שניסינו היה מקדונלד שהיה מאכזב, חבל שהם לא נתנו עם המנות זכוכית מגדלת או שאולי בנו על זה שמימלא יהיה לנו קילקול קיבה ולא נהיה רעבים, על הטעם אני לא יכול לדבר, כי אין על מה. לא חזרנו לשם יותר. לאחר מכן מכיוון שנשארנו רעבים ניסינו את סאבווי שגם היא למרבה הפליאה עשתה הגירה להודו וגם שם יצאנו די מאוכזבים אחרי שאפילו לראות את האוכל לא הצלחנו עקב החשמל שנפל במסעדה, מה שנקרא בסלנג ישראלי "מסעדה חושך", שראוי היה שתרד למחתרת, עכשיו אני מבין מדוע אנשי דלהי החליטו לקרוא לרכבת העירונית שלהם מטרו. יצאנו עם החלטה לסגור בזאת את נסיונות האכילה במסעדות שיש לנו איתן נסיון מהצד המערבי של העולם, יען כי ההודים לא הבינו את הקונספט של מנה גדולה במחיר סביר.
לסיום הערב החלטתנו פשוט לטייל ברחוב ההודי שהיה מואר בשלל אורות לכבוד הדיוואלי.
אחרי שני הנסיונות הכושלים החלטנו לסגור את נסיונות האכילה לאותו ערב ולא לנסות את הדוכן שהיה נראה מפתה, חמש ימים לסיום לא בא לנו לסיים עם קילקול קיבה. אני חייב לציין בקשר לאכילה בהודו שדי הרבה התלבטתי בקשר לזה, שוחחתי עם אנשים שאכלו הכל ללא שום היסוס ויצאו מהחוויה של אוכל רחוב הודי עם רצון לעוד, שוחחתי גם עם כאלה שדי בתחילת הטיול אכלו ברחוב ואחר כך התפתלו מכאבים במלון מספר ימים, אנחנו לא בנויים בדיוק אותו הדבר וככלל אצבע כל מי שמנסיון חייו רגיש כדאי שיהיה זהיר. את מספר הפעמים הקטן שאכלנו ברחוב או בדאבה סיימנו בצורה טובה, אבל במרבית המקרים היינו זהירים והשתדלנו לאכול במסעדות תיירים או ממוצרים שקנינו בחנות באריזה סגורה. שתיה בדרך כלל היתה בבקבוקי מים מינרלים או צ'אי מאסלה הודי ממים שהורתחו. לטעם שלו אני חייב לציין שאני עדיין מתגעגע.
לסיכום היום אוכל לומר שהודו היא חגיגה, של צבע, של טעמים, של אנשים, אבל בעיקר חגיגה רועשת במיוחד ואפשר להבין זאת, כי עם יותר ממיליארד אנשים שחלק לא מבוטל מהם גרים ברחוב תרתי משמע וחיות שפשוט נעות ממקום למקום כרצונן מי שלא רועש, פשוט מת.
מחר בתוכנית נסיעה למבצר האדום, עד אז נמסטה.
