אני כותב את המילים האלה מתוך קפה קטן בפורטו אחרי לילה שהרגיש כמו סצנה מתוך סרט שאף פעם לא ציפיתי להשתתף בו. מסביבי אנשים מדברים פורטוגזית רכה שמחליקה כמו היין המקומי ופתאום אני מרגיש כמה אני רחוק מהבית ובו זמנית לגמרי בבית. יש משהו בנדודים שמחדד תחושות כאלה. אתה מסתובב בעולם עם לפטופ אחד ותיק על הגב וכל מקום שאתה מתיישב בו יכול להפוך למשרד שלך לחדר שלך ליקום רגעי שבו מתרחשת דרמה או צומחת תובנה.
הגעתי לפורטו לפני שבועיים בלי הרבה תכנונים. רציתי להרגיש שוב את הגלגול הזה שבו אני מניח לעצמי להתמסר למדינה שאני לא מכיר. איכשהו יצא שבחיפוש מהיר לפני הטיסה מצאתי אתר בשם "לישראלים" בו קיבלתי כמה המלצות לטיול בפורטוגל. אחת מהן הובילה אותי לבר קטן שאמרו עליו שהוא מלא קסם אבל לא יותר מדי תיירים. אז התחלתי שם את הערב אבל לא היה לי מושג איך הוא יסתיים.
ישבתי על בר עשוי עץ כהה שמרגיש כאילו הוא מחזיק סיפורים של עשרות שנים. הזמנתי כוס של וינו ורדה קריר וריח של גשם ראשון מחוץ לחלון היכה בי בעדינות. היה רגע אחד קטן של שקט שבו חשבתי לעצמי כמה מוזר וגם כמה טבעי זה לחיות בין ערים ובין שפות ולדבר עם אנשים שלא ראית לפני ולעיתים לא תראה שוב. בדיוק אז היא נכנסה. צעירה מקומית עם שיער שחור חופשי וחיוך שלא ידעתי לקרוא האם הוא מופנה אלי או פשוט לעולם.
היא התיישבה לידי כאילו זה הדבר המתבקש ביותר. שאלתי אם היא מכירה את היין שהזמנתי והיא צחקה ואמרה שכל פורטוגזי מכיר אותו אבל לא כולם מודים כמה הם אוהבים אותו. השיחה בינינו התקדמה מהר כמו נהר אחרי הגשם. סיפרתי לה על הנדודים שלי על עבודה מרחוק על איך זה מרגיש להפוך עיר זרה לבית זמני שוב ושוב. היא סיפרה על הילדות שלה בעיר על הים הקרוב על החברים שבאים לבר רק כדי לשמוע מוזיקה חיה בלי שום יומרה להיות מיוחד. היה משהו בחופש הזה שלה שפגש את החופש שאני מחפש בעצמי.
אחרי שעה כבר יצאנו מהבר ופסענו ברחובות שמטפסים ויורדים ללא סדר. היא הראתה לי בניין ישן שגדלה לידו. אני הראיתי לה את האפליקציה שבה אני כותב את הערותיי ללקוחות בזמן אמת. היה מצחיק לראות את הניגוד בין העולם הדיגיטלי שבו אני חי לבין הפשטות המקומית שהיא מקרינה. הרגשתי קליל בצורה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אולי בגלל שהשיחה איתה הפכה את העיר ליותר חיה או אולי בגלל שכשהולכים ברחוב עם מישהו מקומי הכול נראה אחרת. מה שנדמה כעוד סמטה מקבלת סיפור מה שנראה כקיר מתפורר הופך לכתובת אהבה ישנה שהיא זוכרת מילדות.
יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה צועד בין מציאות לסרט. ההליכה בלילה ההוא הייתה בדיוק כזו. עצרנו בפינת רחוב שממנה רואים את הנהר מרחוק. אורות העיר השתקפו במים כמו שרשרת שמישהו פיזר בכוונה. היא סיפרה לי על אהבה שנגמרה לפני שנה ואני סיפרתי לה על משהו דומה שעברתי במסע שלי. בשלב מסוים שנינו צחקנו על זה שיש משהו בעיר הזאת שמעורר רגש גם אצל אנשים שמנסים לשמור על חומות.
אחרי עוד כוס יין במקום קטן שאליו הובילה אותי היא שאלה איך בכלל מצאתי את כל המקומות שביקרתי בהם בשבוע האחרון. אמרתי לה שחלק מצאתי לבד וחלק דרך האתר, היא הרימה גבה ושאלה אם אני באמת צריך המלצות או שאני פשוט מפחד ללכת לאיבוד. צחקתי כי היא צדקה במשהו עמוק. אולי חלק ממני עוד דבוק לרעיון של לתכנן כדי לשלוט. אולי אני עדיין לומד לשחרר.
היא הובילה אותי למדרגות שמטפסות לכיוון נקודת תצפית שמוכרת בעיקר לחבריה. ישבנו שם כמה דקות בשקט. רוח קלה העיפה שערות שחורות על הפנים שלה ואני חשבתי כמה מוזר וכמה יפה האינטימיות הרגעית הזו. מין חיבור שמאיר אמת אחרת על החיים שאני בוחר בהם. אמת שאומרת שהנדודים אינם בריחה אלא דרך חיים אבל גם דרך חיים צריכה רגעים שמאפשרים להרגיש. לא רק לראות. להרגיש באמת.
כשנפרדנו הרגשתי שהלילה הזה היה שיעור על פשטות ועל עומק ועל היכולת להיות פתוח לרגע שנוצר מהאוויר. לא שאלנו אם נפגש שוב. אולי כן אולי לא. אבל זה לא היה העיקר. העיקר היה מה שנפתח בתוכי. תחושה שבהירות יכולה להגיע דווקא מרגע חולף. שהדרך שאני בונה לעצמי אינה מבוססת רק על יעילות ועל עבודה מרחוק אלא גם על חיבורים אנושיים שאיני יכול לתכנן.
בבוקר שאחרי חזרתי לקפה שבו אני כותב עכשיו. פתחתי את הלפטופ להתחיל יום עבודה. ישבתי מול מסך הזום והרגשתי איך שאריות הלילה מזדחלות לתוך המילים שלי. לקוחות לא יודעים איפה אני אבל משהו בטון שלי משתנה כשהלב שלי פתוח יותר. אולי זו הסיבה שאני ממשיך לנדוד. לא רק לראות חופים ולא רק לעבוד מהמקלדות של בתי קפה. אלא לפגוש את עצמי בכל פעם מחדש דרך אנשים שאני פוגש דרך רחובות שאני הולך בהם ודרך לילות שבהם היין המקומי משחרר אמת שהייתה שם כל הזמן אבל חיכתה לרגע הנכון להתגלות.
